distinguishedly

ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד

 

ויחן שם ישראל, רש"י עומד על זה שהכתוב בחר להתבטא על בני ישראל בלשון יחיד, ומפרש שבני ישראל היו כאיש אחד בלב אחד, אבל רש"י לא טרח לפרש לנו למה דוקא כאן כשאנו עומדים לפני מתן תורה בחרה התורה להדגיש את זה שבני ישראל נהפכו לאיש אחד.

כמו כן אנו רואים בפרק זו, שבני ישראל נהפכו להיות עם, והייתם לי סגולה מכל העמים, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, משתמע שזה היה שלב חשוב וקריטי לפני נתינת התורה. כלומר, התורה לא היתה יכולה להינתן לקבוצה של אנשים שעלו ממצריים לולי העובדה שהם עם אחד.

ישנם דתות רבות בעולם, ואולי אפילו פופולריות יותר מדת היהדות, אבל כפי הנראה דתות אלו אינם מיועדות לעם מסויים, אלא עצם העובדה שמישהו מצטרף לדת הרי הוא חבר ושייך לקבוצת שומרי דת זו. אצל היהדות, הדרך היחידה להצטרף לדת היא רק אחרי שמצטרפים ללאום.

רגילים אנו לצטט בשם רבי סעדיה גאון אין אומתינו אומה אלא בתורותיה, כאן אנו רואים גם את ההיפך, אין תורתינו תורה אלא באומתה. וכפי שאנו אומרים בהגדה של פסח אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו, אולי הקירוב להר סיני, היא מה שאנו לומדים בפרק הזה, השלב שבו נהפכו אנשים שונים יחידים להיות עם אחד.

ולמה באמת חשוב כלכך פרט זה? למה התורה לא יכולה להינתן לאנשים פרטים אינדובידואליים, למה דת התורה שונה מכל עם (כפי שטען המן)?

אולי אפשר להסביר זאת כך: האדם שאינו דתי דוגל בבחירה חופשית, הוא רואה את עצמו כבנאדם שמחליט החלטות בבחירתו הבלעדית לבד. ברגע שהאדם מקבל עליו את עול הדת, הוא מכיר בכך שקיים דבר גדול יותר ממנו, הוא מכיר בקיומו של האל היודע את הכל, שזה בעצם תפיסה דטרמניסטית. אמנם בנוסף לכן, הוא מכיר גם בבחירתו, כי אם לא כן – הרי לא נותר מקום למצוות הדת.

ברגע שהאדם מוכן לקבל את התורה הוא נכנס לתוך הקונפליקט הקיומי של בחירה לעומת ידיעה, הוא אינו יכול שוב להכיר בעולם דטרמינסטי מוחלט. לכן ההבחנה היא שבכל הנוגע לעולמו הפרטי עליו להסתכל על העולם כבעל בחירה, אבל בכל הנוגע לזולת או כל דבר שמחוץ לעולמו הפרטי, הרי הכל מתנהג בצורה דטרמניסטית.

היהדות תובעת מאיתנו להסתכל על כל העולם שמחוץ לעולמו הפרטי כחלק מהתוכנית הגדולה, או בשפת החסידות – כחלק מאלוקות. כל אירוע שאינו תחת שליטתינו – הרי היא חלק מתוכנית האלוקות, כולל מה שהיה תחת שליטתינו בעבר אבל כבר אינו תחת שליטתינו בהווה – הכל היא חלק מהוויה הגדולה.

מטרת הדת היא ההכרה בקיומו של אל, וכשהאדם מכיר בכך הרי הוא מתאפס, הוא מתבטל כליל ומתמזג אל תוך האלוקות, הוא מכיר בכך שהזולת הוא גם חלק מכל ההוייה הגדולה, ומשכך כל האומה מתאחד להיות כאיש אחד.

התורה אינו יכולה להינתן לאנשים יחידים, אלא לעם אחד שמתנהג כאיש אחד בלב אחד. כלומר, כדי לקבל את התורה דרושה ההכרה היסודית בתוכנית הגדולה, האדם הדתי נדרש להתבטל ולהתמזג אל תוך התוכנית האלוקות, ורק כך אנו נהפכים להיות אומה אחת.

68. ואתה תחזה

*ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל: להכין את הדור הבא לעצמאות רוחנית*

בפרק זה אנו קוראים איך יתרו מייעץ למשה, מנהיג העם, לחלק את ההנהגה לחלקים קטנים. אי אפשר לאדם אחד לנהל את הכל בעצמו, וכאשר המשימה גדלה יש להעביר חלק מהסמכויות לאנשים אחרים. משה הקשיב לעצתו של יתרו ועשה כדבריו. השאלה המתבקשת היא, איך זה שמשה רבנו לא חשב על העצה הזאת בעצמו? למה עד עכשיו הוא לא עשה את הדבר הפשוט ביותר, להעביר סמכויות ולהקל את המשא מעליו? לפני שנגיע אל התשובה נעשה הקדמה קצרה.

יש שיר ביידיש שנקרא "פארוואס איז דאס ליכטעלע פארלאשן" (מקורו בעצם בשיר אינדיאני) שתוכנו הוא בערך כך:

_למה כבה הנר?
הלא שמרתי עליו מכל סופה וסער,
כה רציתי שיאיר ויזרח,
לכן כבה הנר…

למה נבל הפרח?
הלא שמרתי עליו, אל לבי הצמדתיו,
כה רציתי שיפרח,
לכן נבל הפרח…

למה נקרע המיתר?
הלא מתחתי אותו בחוזקה, בעוצמה,
כה רציתי שהוא ינגן,
לכן נקרע המיתר…_

מדובר כאן במתח הנרקם בלב ההורים המסורים לצאצאיהם, או בלב המדריך הנאמן כלפי חניכיו, כאשר ההורים או המורים רוצים את טובת הבן ומנסים להדריך אותו בכל צעד וצעד, מבלי להשאיר לו מרחב כלשהו שיוכל לפרוח ולשגשג בעצמו. הבן גדל ואמור לחיות לפי המתווה המדויק של הוריו ומוריו, אך משהו בקרבו פנימה לא יחיה. האנוכיות שבו לעולם לא תקבל ביטוי, וספק אם האדם יוכל להשיג כך את מטרת הגיעו לעולם.

הבה נתבונן בדבר שהאדם מרגע היוולדו הוא שואף למטרה אחת: למצוא ביטוי עצמאי בתוך שלל הקולות של החברה האנושית. הפעוט הקטן, כאשר אך מתחיל להבין את המתרחש בעולם, הוא כבר דורש לעשות דברים בעצמו, בלי עזר הוריו. לעתים צריכים ההורים להתחנן אל התינוק שהוא יתן להם להאכיל אותו, כי כאשר הוא אוכל לבד הוא מלכלך את הבגדים ואת השולחן ואת כל מה שנמצא סביבו, אבל הפעוט מתעקש שהוא רוצה לאכול לבד כי הוא כבר יודע איך לעשות את זה.

המתח הזה חוזר על עצמו לאורך חיי האדם. בכל גיל וגיל מביטים ההורים בדאגה על ילדיהם ורוצים שהילדים יעשו בדיוק את מה שההורים אומרים להם, וכמובן הם מתכוונים לטובת הילד, אבל הילד מצידו מתעקש תמיד לנסות "לבד". הילד בטוח שגם הוא יודע איך לעשות דברים שונים, הוא יודע איך להגיע למטרות שונות, והוא לא אוהב כאשר ההורים מנסים לכוון כל צעד בחייו. שיא המשבר הוא בדרך כלל בשנות העשרה (מה שנקרא טיפש-עשרה) כאשר ההורים רואים במו עיניהם איך הילד לוקח צעדים שהם עדיין ילדותיים בעליל אבל אין לאל ידם למנוע בעדו כי הוא חושב שהוא כבר עצמאי.

המתח הזה אפשר לראות כמתח בין "ההורות" לבין "עצמאות האדם". מטבע הדברים רוצים ההורים לממש את "הורותם" בלי גבול, כי דאגתם לבניהם אין לה גבול, אבל גם הילד מצידו רוצה לממש את עצמאותו בלי גבול. כאשר אינטרסים מנוגדים מתנגשים נוצר קונפליקט. אך אליבא דאמת זה איננו מתח בין "הורות" ל"עצמאות הילד" אלא בין הורות להורות. כי הרי מטרת "ההורות" היא ללמד את הילד ללכת בכח עצמו. אין שום אבא או אימא בעולם שרוצה להאכיל את הילד לאורך ימי חייו, אלא התקווה היא שהוא ילמד עם הזמן לאכול בכח עצמו.

הילד הלומד ללכת נופל פעם אחר פעם עד שהוא לומד ללכת, וכך הוא בכל צעד וצעד שהאדם לוקח בחייו. האדם לומד מתוך הכשלונות. אבל כאשר ההורים מודאגים מדי וחוששים לשלום בניהם עד כדי כך שהם אינם יכולים להרשות להם לצעוד לבד בשום תחום בחייהם, אזי הם למעשה כובלים את הילד ואינם מממשים כלל את משימת ההורות. לכן, המתח שאנו עוסקים בו איננו רק בין אינטרסים מנוגדים, אלא גם בתוך אותו אינטרס עצמו. מצד אחד ההורה רוצה ללמד את הילד איך לחיות והדאגה שואפת להביא לכך שלא יתנו שום עצמאות לילד, אבל מצד שני מטרת ההורות דורשת שיביאו את הילד לעצמאות.

הקונפליקט הזה יכול להיות קשה מנשוא עבור הורים המסורים לילדיהם, וגם עבור מנהיגים הרוצים להעביר את תורתם אל הדור הבא. ישנם מנהיגים שאין להם שום אימון בציבור שהם מחנכים, הם אינם מאמינים באף אחד וממילא יש להם קושי להעביר סמכויות של הנהגה לאחרים. זה אינו נובע מחוסר התחשבות אלא מתוך ריבוי דאגה, אבל בלי ספק זהו כשלון בסיסי במשרת ההנהגה. המנהיג הראוי לשם מנהיג הוא האדם הנותן אימון בתלמידיו והוא מנסה כמיטב יכולתו להעביר את הסמכויות אליהם. המנהיג צריך לדאוג לכך שביום פטירתו לא יהיו תלמידיו כיתומים בלי אב, אלא שיוכלו לעמוד על רגליהם מתוך עצמאות נפשית ורוחנית. אין זה שבח למנהיג כשמספידים אותו אחרי פטירתו שהדור נשאר יתום, כי זה מרמז על כשלון בהנהגתו.

זהו פחות או יותר הסיפור של פרק זה בפרשת יתרו. משה רבנו היה מנהיג נאמן ומסור לעמו, אבל הוא החזיק את הפרפר היפהפה צמוד ללבו ולא ידע איך לקרוא לו דרור, כדי שיוכל הפרפר לפרוש כנפיים וללמוד לעוף. הוא ידע שרק הוא בעצמו שמע את דבר ה' מפי כביכול בעצמו, ואיך יוכל כל אדם אחר להעביר את התורה בצורה דומה כפי שיוכל לעשות זאת מי שהוא כלי ראשון? משה אמנם הרגיש שאין לו מנוח, אבל זאת היתה מסירות הנפש שלו עבור העם. הוא לא ידע איך אפשר לנהוג אחרת.

יתרו לימד אותו שלא זו בלבד שהוא בעצמו לא יוכל להחזיק מעמד כך, אלא גם עבור העם זה מזיק יותר ממה שהוא מועיל. גם הוא וגם הם יבלו מתוך ההסדר הזה, כפרח הנובל והנמק כאשר אור השמש אינו מגיע אליו. זה לא טוב שהרב ידקלם לתלמידיו מה לעשות בכל רגע נתון בחייהם, אלא לכוון אותם לחיות לפי דרכם ("את הדבר הקשה יביאון אליך"). כאשר המנהיג עושה כך זה מעשיר את הדיונים וגם הרב בעצמו הופך למעיין המתגבר. במקום להיות בחדר סגור בו נשמע רק קול המנהיג וההד החוזר אליו מן הקיר, יצמחו עתה ריבוי קולות ושמחת הגיוון. אין זה התפשרות בהנהגה, אלא להיפך זוהי פסגת ההנהגה, להעביר סמכויות וללמד את הדור הבא לעמוד על רגליו.

כמו השכינה שצמצמה את עצמה בבריאת העולם כדי לתת מקום ליצירה להתקיים, וכשם שהבורא מצטמצם כביכול כאשר הוא מעניק בחירה חופשית לאדם לבחור בטוב או ברע, כך צריכים ההורים או המנהיגים לצמצם את הוייתם על מנת לממש בכך את מלוא תפקידם. הצמצום איננו צמצום באמת, אלא להיפך, זוהי התכלית, אבל זה נראה כצמצום וזה מלא בחששות ופחדים. האדם המדריך את הדור הבא צריך לדעת שככלות הכל הוא ממילא אינו שליט על חיי זולתו, וכאשר הוא חושב שבדאגה מרובה הוא יכול לכוון כל צעד בחיי החניך הוא בעצם חי באשליה. אין כאן שאלה בין שתי דרכים בהנהגה שאפשר לבחור ביניהן, אלא יש רק דרך אחת, והיא לתת אימון בדור הבא, וללמד אותם לחיות לפי דרכם. זה קשה, אבל זוהי הדרך היחידה.

אין זה מקרה שאדם מבחוץ העלה את העצה הזאת באוזני משה, כי בני ישראל היו כפופים למנהיגם ועד לרגע זה לא העיזו להעלות קול משלהם. יתרו שבר את המעגל, משה רבנו שמע וקיבל את דעתו, ובכך הפך את התורה לתורת חיים.

323-650-6860

איפה מריים כשצריך אותה?

אני אפילו לא פמניסטית פה, אלא מאמינה בחלוקת תפקידים מסןדרת.

כשמגיע מלחמה, משה יודע בדיוק מה צריך לעשות,יש לו מצביא, ויש לו תוכנית, והוא יודע מה עושים עם המטה. ואיך להביא ניצחון.
משה הוא איש מלחמה,  מצביא, נלחם עם פרעה, ועם חיל מצריים,עם שר ים, וכל צבאות השמיים.
אבל כשהעם צמא למים,  לאכול. למעלה טובה. הוא מתפרק.

תנו לאיש מלחמה להתחיל להקשיב לילדים הקטנים,שרוצים מים, ודייסה,וזה חם מידי,וזה קר.

מה אתם רוצים ממני, לכו לאמא,תטפסו על הקירות, אבל למה אתם צןעקים, מה עשיתי לכם. וכל פעם הוא מגיע אל השם, מבוהל,  ועייף, אין לי כח אליהם, הם עכשיו רוצים מים, הם לא מכירים טובה, לא מאמינים בך, הולכים לסקול אותי והשם אומר לו, נו מה הבעיה קח את המטה, אני אהיה איתך שם,תדפוק עם המטה, כבר עברנו צרות גדולות יותר.

אולי לכן מחלקת המים עברה באמת למיריים, ועד שהיא נפטרה,לא היו עוד בעיות.

*אני אוהבת את החלקים האלה של התורה, הם כלכך אוטנטיים, כלכך אמיתיים. בין נס לנס,היאוש מגיע, הצמא הרעב.
גם באמצע המלחמה, המצביא הגדול,הכל יכול,כבדו ידיו, ומוצאים פיתרון אולי פחות הירואי אבל פרקטי.
אולי פה לומד משה,שלפעמים בני אדם כבד להם,גם בזמן יציאת מצריים, בתוך כל הדם והאש,ותמרות העשן?
אולי הוא נזכר פתאום במה מחכה לו מחר,אחרי המלחמה, שוב יצטרך לטפל בעם שזקוק להמון דברים קטנטים.

למעלה על ההר,למשה יש תמונה,הוא עומד עם המקל,כלפי מעלה איזה מן סימבול של כי יד על כס ה'
במקום הסימבולי המלחמה היתה עד חורמה, ה' ניצח את עמלק. במציאות שוב כמו במציאות. דברים מסתדרים פחות או יותר.
משה אומר,הסמל נשאר לנצח.המלחמה עוד קיימת, הניצחון המלא עוד יבא.

66. פרשת המן – וידעתם כי הויה הוציא אתכם

פרשת המן – וידעתם כי ה' הוציא אתכם

פרשת המן כוללת כמה חידות וצריכה לפירוש רחב שיסביר אותה בכלל ובפרט ובהקשר הסיפורי שלה. כמה חוטי ענין נקשרים בה שכל אחד מהם הוא חידה בפני עצמו. מהו ענין נס המן בפני עצמו והשליו הנלוה אליו. ענין הנסיון של המן – הנסיון מצידו של ה' 'למען אנסנו', ומהו ענין הנסיון או התלונה מצדם של בני ישראל, השייך לסוגיית עשרה נסיונות שניסו אבותינו את הקב"ה במדבר, ומסופר מעט בספר שמות ומעט בספר במדבר. ומהו ענין התורה והחוק הנראה קשור למן ולמים 'שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו', 'הילך בתורתי'. ומהו ענין השבת הנקשר כאן למן, וענין ההכנה ביום השישי לשבת.

אנסה לתת התחלה של הסיפור כאן. כבר תיארנו במאמר קודם כיצד יציאת מצרים היתה מין פרוייקט מלא סיכון, שזקני בני ישראל לא התרשמו ממנו, וכיצד משה בסופו של דבר שיכנע אותם באותות ובמופתים ללכת איתו. וכבר תיארו רז"ל כיצד היו מישראל שסירבו ולא עלו מארץ מצרים עם משה כלל. כל זה בא להדגיש את הספק הרב שהיה בכל הסיפור הזה, ואת המאמץ הגדול של משה להתגבר עליו. קריעת ים סוף היתה האישור הגדול שמשה צודק, 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. ראו הכל כיצד השם הוא שיזם את הענין הזה וכיצד הוא נותן את כוחו להטבעת מצרים ולהצלת ישראל.

אבל יציאת מצרים היתה רק החצי הראשון של היוזמה. הרי כך אמר השם אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ וכו' זבת חלב ודבש.  ולמען האמת, בחלק השני בסופו של דבר לא הצליח משה ולא הכניסם לארץ. כי באמת לרצוח את השליט הרשע זה החלק הקל. קשה זה להקים את שלטון הצדק ביום שאחרי המהפכה. היום שאחרי קריעת ים סוף, או ליתר דיוק שלשה ימים שאחרי קריעת ים סוף, היתה המבחן הגדול של מנהיגות משה כמעט יותר מן היציאה עצמו. 'וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, וילנו העם על משה'. משה הבין מה זה אומר, 'ויצעק משה אל השם'. מה שמשה צועק אל השם הוא נו, אמרת שתהיה איתי, וכי אצליח להיות המנהיג שלהם באמת, תעזור לי. 'ויורהו ה' עץ וכו'. השם הראה למשה שהוא יכול למצוא לעם עצה לתת להם מים לשתות. הוא צלח את המשבר הראשון. אבל יותר מכך. הוא הראה כאן שיש בידו את היסוד השני של המנהיגות, היסוד החשוב יותר מיכולת להצילם מפרעה. הוא יכול לדאוג להם למים לשתות. כאן נוצר היסוד של התורה, המתומצת בפרק שלמעלה בפסוק אחד אם שמוע תשמע וכו'. כי לצאת ממצרים זה כלום, צריך להעמיד משהו שיכול להינצל מן המחלות של מצרים, הפיזיות והרוחניות, ולבסס פרנסה לעם החופשי. ומשה הראה בפעם ראשונה שהוא יכול את זה. צריך לדייק מאד שזה התנאי של התורה. התורה אמנם מתבססת על סיפור יציאת מצרים, אבל התנאי שלה הוא לא על זה אלא ונתתי גשמיכם בעתם וכו'. תורה שמוציאה אותך ממצרים למות במדבר לא שווה כלום. כבר מוטב למות במצרים. אבל במרה הראה משה את התחלת התורה.

משהתגברו על ענין המים, באו לבעיית הלחם. נגמר להם הלחם אשר הוציאו ממצרים והם כבר מתלוננים שוב. הם אומרים הרבה בעיות היו לנו במצרים, אבל בעיה אחת לא היתה לנו. בשר ולחם היה שם. אם אתה מבטיח לנו להיטיב את המצב שלנו אתה לפחות צריך לסדר שזה לא יהיה גרוע ממצרים. אם נצליח להיות עם עצמאי ומבוסס זה נאמין לך, אבל קודם כל אתה צריך לדאוג לנו ללחם ובשר. במילים אחרות יש אמנם ערכים גדולים וחשובים כמו תורה, כמו חירות. אבל יש דברים קודמים להם בפירמידת הצרכים. ומנהיג שרוצה להעלות בני אדם אל התורה הוא צריך לדעת קודם לכל לדאוג להם לצרכי הלחם והבשר שלהם. אם אינו יודע אז מוטב למות במצרים 'ביד השם'. כלומר לא ביד השגעונות של משה. עבד שמת מאכזריות קונו במצרים הוא לפחות ביד השם, הוא מקבל את גזירת גורלו ולא קפץ לסיכונים כי החירות הוא ענין גדול. אם משה רוצה לקחת על עצמו להעלותם אל החירות, הוא צריך לוודא שזה לא גרוע מלהיות ביד השם במצרים.

ופה יש סיבוך בפסוקים, אבל מה שאפשר להבחין שיש כאן מין מתח משולש בין משה לבין השם לבין ישראל. משה כבר לא צועק אל השם כפי שצעק מקודם. השם מדבר כמו מאליו אל משה ואל העם ואומר שיתן להם לחם מן השמים. משה משתמש עם המאמר הזה כמו להכות איתו את ישראל. הוא אומר להם ונחנו מה לא עלי תלונותיכם. זה פסוק קשה, והוא טענה כלפי השם בנסתר כמו שהוא טענה כלפי ישראל בנגלה. הרי בין משה לאלהים היה הסכם. אני אקח את הסיכון, אבל אתה תהיה איתי במקום שאני לא יכול לבד. משה יודע שהוא לא יכול באמת לתת להם לחם, זה החלק שהשם צריך למלא בעסקה הזאת. אבל לבני ישראל הוא אומר את זה כמו טענה עליהם, למה אתם שואלים אותי, תשאלו את השם. השם אכן מופיע, ועוד טרם הופעתו משה מנצל את הזמן לעשות את זה למין הופעה שיש בה הקפדה על לבני ישראל – 'קרבו לפני השם כי שמע את תלונותיכם'.

משה ואהרן אומרים לבני ישראל 'ערב וידעתם כי השם הוציא אתכם מארץ מצרים'. כלומר, אתם כל הזמן חושבים שאנחנו הוצאנו אתכם ממצרים, אבל זה לא באמת אנחנו, זה השם. את זה לא ידעתם עדיין ואתם מתלוננים עלינו. אבל כשתראו את השם נותן לכם מן מאליו, תדעו שהוא זה שעומד מאחורי היציאה ממצרים. עליו צריך לסמוך באשר לפרנסה במדבר. זה כמעט כמו שלילה של 'ויאמינו בהשם ובמשה'. משה ואהרן אומרים תפסיקו להאמין בהשם ובמשה. תאמינו בהשם.

[למען האמת אני מבין את בני ישראל, הם באמת צודקים פה. גם מה שמשה קוצף עליהם בהמשך שהשאירו לבוקר אני מבין אותם. הנה אתמול יצאו למדבר ופתאום יש להם מן בנס, וכי לא יקחו מעט להבטיח לעצמם משהו. זה נראה שמשה דורש מהם אמונה בלתי אפשרית. בפועל הוא זה שהבטיח להם שיוציא אותם ויסדר להם מה שצריכים, וזה אחריות שלו שיחושו בטיחות, זה לא יפה שהוא צועק עליהם כאילו החסרון בהם שאין להם מספיק אמונה. ובאמת בפרשת בהעלותך נראה שיש טענה קצת על משה על שהוא מסיר מאיתו את האחריות ללחם ובשר. מצד שני הם התלוננו שלשום על הים סוף וראו שהשם הצילם. אתמול התלוננו במרה וראו שהשם הצילם. כל היום תלונות אולי לפחות ידברו יפה וילמדו כבר שזה יסודר.

אבל אפשר לקרוא את כל המשא ומתן פה באופן רך יותר. יציאת מצרים הוא כמו לידה, ובני ישראל הם כמו תינוק שנולד. הם עדיין לא למדו את הדרכים הנכונות להתייחס אל האבא והאימא שלהם, אל השם ומשה שהוציא אותם. וכמו תינוק הם יודעים רק לבכות. הם צמאים אז מתלוננים. רעבים אז מתלוננים. והשם ומשה כמו אם הוולד מתפנה מיד מעסקיה והולכת להניק את התינוק, ולהחליף לה את הטיטול, ולחבק אותה ולנחם אותה. אבל התינוק לא לומד לבטוח. כלומר איפשהו בתת מודע שלו הוא נקשר אל אימו ויודע אל מי לבכות. אבל הוא לא מפסיק לבכות. וכל שעתיים יש לו תלונה חדשה, וכמעט האמא שומעת אותו אומר מי ביקש ממך להוליד אותי אם את לא יכולה להניק אותי מיד כשאני רעב. ולפעמים האימא כמו כועסת על התינוק וצועקת עליו וכי אינך רואה שאני מטפל בכל צרכיך. מה זה הבכי ההיסטרי הזה אם אימא צריכה לקחת לה שתי דקות טרם ההנקה פעם, כבר היה ראוי לך לדעת. והתסכול הרגעי הזה אנו שומעים כהשם אומר עד מתי מאנתם וכו'. אבל זה לא רציני, זה לא כמו שכועסים על גדול. ובאותו זמן שהיא אומרת את זה היא כבר מתחילה להניק ולנחם את הבן. ובאמת היו אז תינוקים. ומשה בעצמו משתמש במטפורה של הלידה בפרשת בהעלותך 'האנכי הריתי את העם הזה אם אנכי ילידתיהו'. כמו אימא שאומרת לאבא נו אני חייב לעשות הכל, גם אתה הולדת את התינוק, קח אותו לכמה רגעים ותן לי קצת מנוחה. וכלפי האל אנו עדיין תינוקות וכל הכעסים שבתורה אפשר לקרוא אותם כך]

913-475-2306

עוד נגע אחד
הורגלנו לקרוא את ההמשך הארוך של שליחת משה אל פרעה ועשרת המכות כדיאלוג מתמשך בין השם לפרעה. כאילו השם מתווכח עם פרעה מי גדול ממי ואם הוא מסוגל להתגבר על השם או השם יכריח אותו לשלח את בני ישראל. תחרות זו היא מגוחכת למעשה, כי אין באמת הוה אמינא שפרעה גדול מהשם, ובכלל מה כל הדיון מעיקרא מאי קסבר פרעה ולבסוף מאי קסבר, ואם העניין שמכת בכורות היה הדבר שהכי הפריע לו או הפחיד אותו וגרם לו לשלוח אותם, למה דחק השם את המכה הזו לסוף המכות ולשם מה פילפל עמו את כל הפלפול הזה. גם כבר הקשו כל המפרשים מה חטא פרעה שיקשה השם את ליבו ואיזה מין יושר הוא זה.
אך כאשר נדע לקרוא את הכתובים על דיוקם נבין שעיקר הדיאלוג פה אינו בין פרעה להשם בשליחות משה כלל. בכלל האישיות של פרעה לא מאד מעניינת אותנו, אין להשם איתו דיאלוג של שכר ועונש. מסתמא יש כזה חשבון בין השם לפרעה אליבא דאמת באיזה עולם כמו שיש לו עם כל נברא, אבל לא זה הסיפור פה. (והאמת אין בכל הסיפור פה סוגיה של שכר ועונש, לא הגלות הוא עונש לאיזה חטא שחטאו ישראל ולא המכות הם עונש לאיזה חטא שחטאו מצרים, וכבר הארכנו בשיעורי פסח שתפיסת גאולה קדמה לתפיסת שכר ועונש).
הרבה יותר משהסיפור הוא בין השם לפרעה הוא בין השם לאמונת משה ובני ישראל. הרי בני ישראל נמצאים במצרים זה כמה שנים. ובידם הבטחה שהבטיח השם לאבות שיגאלם. לישראל היושבים במצרים אין הבטחה זו נראית אמתית כלל. הם חוזרים עליה כאמונה מקובלת אבל תחושת הלב שלהם הוא תמיד שזה חלום הזוי. הדברים הללו מפורשים בפסוקים אבל כל כך שכחנו לקרוא אותם ככה. אפילו משה ממאן להאמין כאשר השם מצווה אותו ללכת אל פרעה. יש לנו כל מיני פירושים למה הוא ממאן ומה פשט טענותיו. אבל הסובטקסט של כולם הוא שזה לא פרויקט רציני. זה יפה לחזור בשלשידעס ואפילו להתנבא לפעמים על הגאולה, אבל מה פשוט ללכת למשרד של פרעה ולתבוע ממנו שישלח את ישראל, השתגעת? ומשה מוצא כל מיני תירוצים אני ערל שפתיים ואני עניו ואהרן ובני ישראל לא ישמעו ומה השם שלך וזה הכל דרכים אחרות להגיד שנו באמת זה לא יקרה.
והפסוק פה מעלים את זה, אבל רזל סיפרו לנו מתוך מדרש פסוקי תנך שמשה לא היה הגואל הראשון שניסה להוציא את ישראל ממצרים. כבר הגיעו כמה משיחי שקר שהסתמכו על אותם הבטחות של האבות ויזמו כל מיני גאולות. והחכמים והזקנים כבר למדו שרק צרות נוחלים מכל המשיחים הללו. וכבר נהרגו מבני אפרים שחשבו ייגאלו. וכל פעם יש קצת מהעם שמאמינים לבשורות וכבר ומתחילים להתכונן לגאולה ולמרוד בנוגשיהם, אבלזו טקטיקה רעה מאד ובסוף רק צרות יותר גדולות נהיים מזה . חוכמת הזקנים שלהם כבר לימדו אותם שמוטב להרכין ראש ולהשלים עם המציאות ולא למרוד באומות ולעלות בחומה. כן וודאי הם מאמינים במשיח. אבל לא ככה לא היום לא אתה.
וכבר קרה כך למשה עצמו, שבא ועשה קצת מופתים ואנשים הפשוטים ששמחים לכל בשורה טובה האמינו לו. ובסוף מה קרה, פרעה כבר הכיר את הטריק הזה, נרפים אתם נרפים, והרע להם עוד. והנה פגשו משה ואהרן את זקני בני ישראל ומה אמרו, אמרנו לכם. מי ביקש מכם עוד ניסוי של גאולה. וכי לא ידעתם שזה כבר מסורת הזקנים שמדברים הללו יש רק צרות. ומשה מעביר את התלונה הזאת להשם. זה צריך ללמד אותנו מה בעצם עומד מאחורי כל הוויכוחים של משה עם השם. הוא אומר להשם הנה ראית צדקתי. זה לא עניין ראלי הגאולה הזו. הזקנים כבר צדקו. לא לחינם אמרתי שאני ערל שפתיים. נו אולי יבוא פעם איזה גואל ניסי מן השמים שיפעל גאולה אמיתית, אני מאמין בזה, אבל זה לא זה.
(אגב רק כך אפשר להבין את הקל וחומר של משה רבינו למעלה הן בני ישראל לא שמעו עלי וכו', וכולם הקשו שזו קל וחומר פריכא, הרי בני ישראל לא שמעו מעבודה קשה. אבל המסקנה שהוא מנסה לטעון מכל הקל וחומר הזה הוא לא שלא יאמין לו פרעה אלא שהוא בעצמו לא מאמין בזה. הוא אומר תראה נו באמת. בני ישראל לא מאמינים לי, הם מכירים כבר את האמת על העבודה הקשה והקוצר רוח שלהם, ואתה מצפה ממני שאאמין שהמשחק הזה יעבוד ופרעה ישלח אותם. איך ישמעני פרעהדאין פירושו איך יאמין שאני נביא , זה דרך להגיד איך יקרה הגאולה הזו באמת).
ואיכשהו משה השתכנע בכל זאת לקפוץ אל העולם ולעשות את כל הדברים הללו לפני פרעה. והפסוק מספר לנו את הסיבה לכך לפני המכות ובאמצעיתם. לפי שכבר הסביר לו השם (סוף פרק ג הוא כמעט כפילות של הפסוקים כאן). 'ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך'. השם הבטיח לו שהוא יודע שהצרות רק יגבירו. ושפרעה כמו תמיד לא יתרשם מכל המשיח הזה. אבל השם אומר תדע שהפעם זה לא פרעה שממאן לגאול, זה אני. ההכבדה של הגלות שתקרה בתחילת הגאולה הוא לא סימן שהגאולה הזו הזויה. להיפך, אני הכבדתי את ליבו. ויש לי תוכנית וסיבות לזה למה זה דווקא יקרה ככה. למען רבות מופתי, כי אני דווקא רוצה שיהיו הרבה מכות. ולמען תספר. כי אני צריך שיהיה מזה מה לספר. וזה שתראה שהצרות מתגברים דע שזה לא פרעה, זה לא בגלל שהגלות חזקה מהגאולה. זה בכוונה כך. תראה את זה כמו הגברת הדראמה של הגאולה לא כמו התגברות הצרה על הגאולה.
ובאמצע אחרי שכבר עשה משה תשע מכות, וכבר הבטיח פרעה וכבר הגיע לידי איזה משא ומתן איתו מי ומי ההולכים, ומה יקחו, וכבר חשב משה הנה זה מתחיל להיות עניין רציני , זה כבר לא אגדה. פתאום ננעלים שוב כל הדלתות. וכבר נכנס שוב למשה המחשבה נו הזקנים צדקו. זה הזוי הסיפור הזה. אז מזכיר לו השם. כבר אמרתי לך אתה באמת לא צריך להסתכל על פרעה כלל. יפה אמר לא תראו עוד פני. כי הוא לא הסובייקט בסיפור הזה. זה לא ויכוח ביני ובינו. זה לא הוא שמקשה את ליבו וחזק ממך וממני. זה הכל אני. זה הכל בגלל המשחק שלי ובגלל התוכנית שלי מראש להרבות מופתי.
(אפשר שענין השאלה החוזר בהקשר זה הוא שענין זה הוא אחד היתרונות למה השם רוצה גאולה כזו שעד רגע היותה רק מתגבר ההסתרה. כי אילו היו ישראל ומצרים מאמינים שיצאו לגמרי וודאי לא היו מלווים להם את כליהם. והאמת גם ישראל בעצמם לא האמינו שהם יוצאים לתמיד. השם לא אומר להם פה שישקרו וישאלו על מנת שלא להחזיר. הם שאלו בכנות. היו בטוחים שהגאולה הזו כמו כל שאר הגאולות תיגמר אחרי יומיים שלושה והנה הם חוזרים לפרעה. רק בקריעת ים סוף האמינו שזה גאולה באמת. וכך באמת רצה השם לנהל את ישראל באיטיות לפי השגתם שזו גאולה קצרה בלבד, ולא נחם דרך ארץ פלשתים).
עלה בידינו שענין הכבדת לב פרעה אין כוונתו לסוגיא של בחירה או עונש כלל. הנקודה שלו הוא לאפוקי ממה שמשה וישראל חושבים בלבם כל הזמן שפרעה והמציאות עדיין חזקים מהגאולה. והראיה לזה שהרי פרעה לא מתפעל ומקשה את הגזירות. כלפי זה אומר להם השם אל תתפעלו מפרעה, זה לא הוא כלל, אני זה שתכננתי את כל זה למען רבות מופתי. ודומה לכך אומר השם כלפי אריכות הגלות לגאולה העתידה, אל תתייאשו ותחשבו שבאורך הזמן שכחתי מכם והאריכות והתגברות הצרות הוא סימן לכך, אלא אני הארכתי את הגלות זה הכל אני הכל מתוכנן מראש אני הויה בעתה אחישנה.

38. יוסף ויהודה

פרשת יוסף ופרשת יהודה – הפעילות האנושית כחלק מהתוכנית האלוקית

יש כאן שני סיפורים בפרשה, אחד על יוסף ואחד על יהודה. כפי שאנו יודעים, יהודה ויוסף הם אבות המלוכה הישראלית. התחרות בין שתי המלוכות חוזרת לראשית ימי המשפחה הישראלית, בתחרות האימהות רחל ולאה. בפרשה זו יש נסיון מצד בני לאה להכחיד את הבכור של רחל, ולעצור בכך את חלומות המלוכה שלו. יהודה אומנם מציל אותו מן הבור אבל גורם לירידתו למצרים – לכאורה כדי שלא ישוב עוד לעולם.

יהודה ניסה לגרום לעצירת מלכותו של יוסף (הוריד את יוסף למצרים) אך הוא לא הצליח. הוא ניסה גם לעצור את מלכות יהודה, בלא יודעין, אבל תמר הצילה אותו מכך. כאשר מלאו חודשי ההריון לתמר היא ילדה תאומים, פרץ וזרח, וכאן אנו נזכרים בסיפור אחר של תאומים – יעקב ועשיו – שגם שם היתה מחלוקת בין שני התינוקות מי יצא ראשון. בסיפור ההוא ראינו שיעקב אחז בעקב עשיו בנסיון לעקוף אותו, וכאן אנו רואים שפרץ הצליח לפרוץ קדימה ועקף את זרח.

אגב יש גם דמיון בשמותיהם. "זרח" נקרא כן על שם חוט השני שזרח באדמימותו, ו"פרץ" נקרא על שם הפריצה המוצלחת לפני אחיו. יעקב לא הצליח לפרוץ קדימה לפני הלידה אבל הוא עשה כן אחר כך. פרץ הצליח לעשות זאת לפני הלידה ובכך מנע בעיות. כפי שאנו יודעים המלוכה יצאה מפרץ ולא מזרח. כל הרמזים הרבים במעשי האבות מובילים אותנו לכיוון אחד: לדון בשאלה של מזימות האדם מול התוכנית האלוקית, כפי שאסביר להלן.

מצד אחד אלקים משגיח על האדם ומנהל את ההיסטוריה, כפי שהפסוק אומר "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". את זאת אפשר ללמוד מסיפורו של יוסף שהאחים רצו להוריד אותו למצרים מתוך מחשבה שבכך הם ישביתו את חלומות המלוכה שלו כאשר הם היו למעשה חלק ישיר של התוכנית האלוקית על מנת להביא את יוסף אל המלוכה, כמו שיוסף אמר אחר כך לאחיו "ואתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה". אותה מחשבה שאתם חשבתם לרעה היתה בפועל לכיוון המטרה הטובה במחשבה האלוקית. (מזכיר את הצורה בה ראה הרב קוק את החלוצים החילונים שבנו את הארץ.)

אך מצד אחר, האדם איננו "משחק בידי האלקים", אלא יש לו אחריות לפעול כמיטב יכולתו. אין האדם יכול לומר שהוא ישב בשקט ולא יעשה דבר, בהסתמך על זה שבין כך ובין כך אלקים מנהל את הכל כרצונו, כי אם האדם יאמר כן אזי הוא ימות מרעב וקור, או ממכת אוייב, כאשר הוא לא ישתדל למצוא מזון או להגן על עצמו עד כמה שאפשר. על דרך זה אמר החזון איש בספר "אמונה ובטחון" שאין משמעות הביטחון שעל כל אדם להאמין שאלקים יעשה כרצון האדם, שהרי אין לאדם נביא או אורים ותומים שיבטיח לו ישועת ה', אלא הבטחון צריך להיות כך שכל מה שהאדם עושה הוא לא ע"י כוחו ועוצם ידו, כי ה' עשה לו את החיל הזה.

יעקב עשה מעשים כדי להגיע לאן שהגיע. הוא קנה את הבכורה, גנב את הברכות, פייס את עשיו, וכדומה. יוסף כמעט ולא עשה מעשים להגיע לאן שהגיע אלא להיפך. הכל התנהל ×¢"י חלומות, סימנים משמים, הוא נמכר לעבד ויצא מלך. יהודה עשה מעשים שלא להגיע לאן שהגיע, אבל היה אדם אחד שהציל את הסיפור – וזו היתה תמר. אם בסיפורו של יוסף אנו לומדים שהאדם הוא לא יותר ממשחק בידי ה', אזי בסיפור של יהודה ותמר אנו לומדים עד כמה אדם אחד יכול להציל את העתיד. מה האמת? גם זה וגם זה. אין האדם יכול לעשות דבר אם רצון ה' מנוגד לכך, אבל האדם מצידו לא שמע נבואה משמים ואינו יודע מה הוא רצון ה' וממילא הוא צריך לעשות כמיטב יכולתו להשיג את הדברים שהוא מאמין בהם.

יעקב דומה לפרץ. שניהם מזכירים לנו שהסטטוס קוו של הטבע איננו בהכרח רצון ה'. אי אפשר לומר "הנה אם קרה כך וכך אז בודאי זהו רצון ה'", אלא אם כן אין עוד סיכוי לשנות, כי ראינו מקודם שיעקב התגבר על המצב הטבעי של "בכורת עשיו", ובפרשה זו ראינו דבר דומה. קשה לומר שתינוק במעי אמו הוא אדם עצמאי, אבל לכל הפחות פרץ מרמז על היכולת של האדם לפרוץ ולשנות את הסטטוס קוו ברגע האחרון. במידה שלידת פרץ לפני זרח היתה התוכנית האלוקית, הרי שגם אלקים נלחם נגד הסטטוס קוו של המצב הטבעי. הטבע הוא מצב נתון, אבל לאו דוקא הרצון הסופי.

"למה פרצת עליך פרץ?" שאלו בני אדם את התינוק הקטן שנולד ראשון. שאלה זו נשאלת מכל אדם החותר לכבוש לו דרך עלי אדמות. לדוד המלך נאמר "היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו" (שמואל א', כה). אמרו לדוד שהוא לא מתאים למלוכה מצד הטבע, הוא צעיר, הוא רועה צאן, הוא ממזר, וכדומה. אחרים ראו בו בכלל זרע מואב, תוצאה של אותו לילה בו לוט היה שיכור ושכב עם בתו. מאידך הוא גם היה צאצא של פרץ שנולד מנישואין בגניבה. אם ביקשו למצוא "ניחושים" בטבע, אזי דוד בודאי לא היה ראוי, אבל דוד התפרץ וגם כבש.

כל אדם מלא בחששות ומוצא לו ניחושים רבים, וכך גם האומה כולה מלאה בחששות ומחפשת לה ניחושים שונים ומשונים. הרמב"ם אומר שלכן חרב המקדש בגלל שהתעסקו עם אסטרולוגיה במקום לתפוס את הנשק ולעשות כל מה שאפשר לעצור את האויב. אם אין נביא, לא יעזרו לנו הכוכבים בשמים. יש לפעול, ויש לעשות כן באחריות! לעולם אי אפשר לסמוך שכבר יהיה טוב, ומה שהיה הוא שיהיה, וכמו רוב תנחומי ההבל שבני אדם נותנים לעצמם. אם רוצים שיהיה טוב אזי יש רק דבר אחד שיכול האדם לעשות, לקחת אחריות ולפעול! אך על כל אלה עליו לזכור שלעולם אין הוא נוקף אצבעו מלמטה עד שיכריזו עליו משמים, וכל מה שיעשה האדם הרי "ה' הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

בקצרה, הסיפורים של יעקב ועשיו, יוסף ויהודה, כל אלה נותנים לנו תמונה מורכבת במושגים של בחירה חופשית ותוכנית שמימית. הם אינם נותנים לאדם להתחמק מאחריות מתוך מעטה דתי, אבל הם גם אינם נותנים לו לתפוס את מקומו של אלקים. הנושא הזה הוא רעיון מרכזי העובר בתוך מכלול הסיפורים של ספר בראשית והמורכבות של התשובה צריכה ללמד אותנו על המורכבות שביחסי האדם ואלוקיו. עלינו להתפרץ קדימה, לכבוש את כל מה שניתן, אבל עם אחריות ועם צניעות.

אין אנו יודעים בכל מעשה שאנו עושים אם הוא דחיקת הקץ או החשת הקץ, כי אין לנו נביא משמים, וממילא יש לנו לזכור את הסכנה שיש בדחיקת הקץ לעומת הישועה הגדולה שיש בהחשת הקץ. איך מחליטים? איך יודעים אם לשוב אחורה או להתקדם? אין לנו תשובה ברורה. אבל אם רק ייכנע האדם בתום לבו לרצון ה', ולא יפול למלכודת הגאווה של מצרים ובבל, אזי הוא יכול למצוא קריאה לפעולה במעשי האבות. לא עם עינים עיוורות, אלא בעינים פקוחות, בגישה שכלית וזהירה, ובתפילה על השפתיים, לצעוד קדימה. תמיד.

780-601-5022

יש אנשים שעבודת השם שלהם היא בחלומות.
והאחים רואים איך הם עובדים קשה, ומזיעים כדי לרצות את אביהם, וזה הילד רק חולם חלומות.
ועדיין אהוב הוא על אביו שבשמיים.
והוא בא אליהם, ואמר להם יש לי חלום,
אבל לא רצו לשומעו
מקוצר רוח ועבודה קשה .

והוא הילה ילד יפה עיניים,
וזכה לראות מה שלא ראו כולם,
וניסה הוא לאמר שכך או כך.
וניסה להוכיחם בדברים,
והם ראו בכך הוצאת דיבה נגדם
ושנאוהו על כך,
ולא יכלו לדבר איתו
, אבל אביו ידע שהוא בחלומותיו, ושיטוטיו מגיע למקומות וגדולה שכל האחים אינם יכולים להגיע.
אך ידע שקשה לקבל כזה דבר,
והוא גוער בו,  תפסיק לדבר שטויות.
אבל אביו שמר את הדבר.

אחיו החליטו להעיף אותו מהקהילה.
שלא יעמוד שם ובעצם מראהו יראה להם כמה קטנים הם.
בא נראה איך הצאדיק הזה יחזיק מעמד בלי כתונת הרבנות והאהבה של אבא.
בואו נשליכהו לבור ונראה אם יצילו אותו חלומותיו.
בואו נמכרנו לעבד שיכריחו לעשות מלאכתו ונראה אם יוכל לשמר את הגדלות שלו.

והוא הולך לגלות, וגדולתו נשמרת.
גם בימים קשים של עבודה קשה,
שימר את היכולת לחלום, למדוט ,
או איך שנקרא לחיות עם אלוהים.
כתוב בחומש שאלוקים היה איתו.
אבל לא רק חסד השם יש פה , אלא עבודת יוסף שהצליח להחזיק השם עימו גם כשהמרחבים לא היו גדולים, והעבודה היתה קשה.

והיה נראה שהוא יכול לעבוד שוב את השם והעבודה הקלה, אבל אז קפצה עליו רוגזה של אותה אישה.

ואז יכל הוא להראות שאין החלומות האלה ועבודת השם זה רק דמיונות בעלמה. אלא זה משנה אותו, זה הופך אותו צדיק. והרבה חסידים בימינו לא עמדו בניסיון אשת איש שהאמינו שכל מעשיהם גם הרעים הם לשם שמיים. אבל לו היה התדר הנכון. והוא ידע לברוח מעבירה.

ואז הגיע לפי הבור, והראה שאפשר גם שם לראות חלומות, ולהיות עם אלוקים ואפילו לעזור כך לאחרים.
עד שיצא וזכה למלוך על כל העולם ולהביא להם לחם. בזכות עבודת השם החולמנית שלו.

ובזה בעצם הראה שהוא צדק, ואפשר להועיל לעולם גם דרך חלומות ואי עשיה.

ואחיו בסוף באים אליו, וגם אביו.
ומוכנים לקבל מלכותו, והם מפחדים על שטעו והנה הוא צדק. ומולך ועשה בעולם יותר מכל מה שהם עשו בחרישת השדות והמצוות המעשיות,
והם חוששים מהקפדת הצדיק, אבל הוא שחי עם אלוהים, אומר להם, לא אתם שלחתם אותי . זה אלוקים היה איתי בבור, הוא רצה שיצא ככה שלא אשאיר את חלומותי וחכמתי לעצמי ויהנו מזה כל העולם.
וחזרו והתאחדו הם כולם, אבל עדיין היה הוא רחוק מהם. ובודד בעולם של אלוקים .

(226) 989-8982

ספר בראשית הוא סיפור היווצרות העולם והיווצרות עם ישראל מתוכו. הוא אינו מספר את סיפור גיבוריו תוך התעלמות מן ההקשר שלהם, אבל טורח להדגיש כיצד יצא שת אחרי שנהרג הבל וגורש קין. כיצד ניצל נח אחרי שדורו חטאו ונטבעו במבול. כיצד נפרדו כל הגוים בהפלגה וכיצד יצא אברהם מתוך שרשרת הדורות שמנח ועד אברהם ותולדות תרח ובניו ומשפחתו.

עדיין, פרשה זו יוצאת מן הכלל. את כל שאר פרשיות התולדות שקדמו לכאן ניתן להסביר עדיין כתהליך ההגעה עד לאיש הנבחר שהוא גיבור הסיפור, כמו עשרה דורות שמנח ועד אברהם, שאמנם אין כל אישי אותם הדורות חשובים אבל זקוקים אנו לספר אותם להמשך הסיפור שנבין מאיפה יצא אברהם, או כיצד ניצל העולם במבול על ידי נח הצדיק, או כיצד נדחו זרע קין ונמשך העולם משת הצדיק. וגם על תחילת תולדות עשו ניתן לומר כן, שהרי הכתוב מספר כיצד נבדל יעקב מעשו וכיצד נבדלו דרכיהם בכמה אירועים שונים. אבל כאן כבר הבדלה זו חלוטה לכאורה. כבר חזר יעקב עם משפחתו שלם לארץ כנען. כבר הלך עשו לדרכו ולארצו לארץ אדום. מה ענין כל תולדות עשיו אחרי כן וכל תולדות בניו ומשפחתו ושרשרת מלכיו.

ולא עוד, אלא שהולכת פרשה זו ומגיעה עד לימי שאול, והיא מספרת את תולדות המלכים אשר מלכו בארץ אדום בזמן מקביל לזמן שהיה עם ישראל מסתובב עוד בארצו בלי מלך. יש כאן מין סיפור צללים מקביל לכל ההיסטוריה של עם ישראל. אם לכל אורך התנ"ך אנו קוראים כיצד זרע יעקב ירדו למצרים, יצאו משם, הסתובבו במדבר, נכנסו שוב לארץ, וכיצד נחל יהושע את הארץ וכל ספר שופטים. הרי הסיפור הזה מספר שלאורך כל הזמן הזה היה משהו קורה באדום והיו מולכים שם מלך בלע ויובב וכו'.

אפשר להסתכל על זה בהרבה דרכים, אבל נאמר שיש כאן מין אמירה לבני ישראל הקוראים את התורה הרבה שנים אחרי כן כאשר כבר יש להם מלך וארץ ועם מסודר והוא מלמד אותם את התורה (ככתוב בספר דברים), והם קוראים את סיפורי האבות כיצד היה אברהם נאהב וגיבור וכיצד היה יעקב מוצלח ונאהב וגיבור. והם מתמלאים תחושת גאווה טובה כיצד הם כה מסודרים וטובים ויש להם הכל וכל סיפור בראשית הוא עליהם. ופתאום יש פרשה שכמו לוחשת להם כן הכל טוב ונכון ויפה, אבל אל תשכחו שבמקביל לכל זה הרי אחיכם בני עשו היושבים בשעיר (לשון הכתוב בדברים) כבר היה להם מלך שמונה דורות לפני שאתם חשבתם להמליך מלך, וכבר היה להם שבעה אלופים קודם לכן, ויש עולם שלם שמתנהל לו כאשר אתם ישנים, וצריך לשים לב אליו ולזכור אותו לפחות.

במילים אחרות אפשר לראות בפרשה הזו מין התנגדות סודית לכל המגמה של כל ספר בראשית. שכל הספר הוא סיפור ברור של היווצרות הסדר והטוב והבדלה ברורה של הטוב מתוך הרע להתקיים בעצמו. והסיפור הזה לוחש שעדיין במקביל לכל זה יש עוד צל, יש עוד צד של כל הדברים, ושכל הדברים הנמצאים בצד האור אינם שלמים אלא כאשר יודעים גם את הצד הזה.

אי אפשר להתחמק בכאן להמשיך אל דברי הזוהר (אדרא רבה דף קכח עמוד א) שפתח בו רשב"י בפסוק ואלה המלכים, ושאל על מה נכתב והרי כמה מלכים היו בעולם, אלא רזא דרזין הוא. ופירש הענין על ספירות של עולם התוהו שנוצרו טרם היווצרות האצילות, שעל זה נאמר שהיה בונה עולמות ומחריבן. ודרשו בו מאמר המדרש שאין להסתכל מה לפנים משל למלך שבנה פלטין על האשפה אין רצונו שיזכירו שמו על האשפה.  לא נדרש כאן את הסוד אבל די כאן לראות שהפשט שהצבענו עליו מוביל לאותו דגם של צד צללים מקביל לכל סיפור בראשית הנרמז בפרשה זו.

5139720019

וישמע ישראל, ויהיו בני יעקב שנים עשר. אף על פי שידע על מעשה ראובן ובלהה, לא הרחיק יעקב את בנו מהמשפחה ונשארו משפחה תמימה של שנים עשר שבטים. – שטינזלץ

חז"ל דרשו, והרבה מפרשים למדו כך בפשט הכתוב, שראובן באמת לא עשה את המעשה החמור ולא שכב עם בלהה אשת אביו, רק כמו שצינו במדרש:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא – אינו אלא טועה, שנאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו – מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: מוצל אותו צדיק מאותו עון, ולא בא מעשה זה לידו. – שבת × "ה ×¢"ב

אבל בספרים עתיקים הידועים כספרים חיצונים אנו מוצאים את הסיפור עם יותר פרטים.

ספר היובלים ל"ג:

ויסע יעקב הלאה וישב צפונה במגדל עדר. וילך אל יצחק אביו הוא ולאה אשתו בראש החודש העשירי. וירא ראובן את בלהה שפחת רחל פילגש אביו רוחצת במים במקום נסתר ותחשק נפשו בה וייסתר בלילה ויבוא באוהל בלהה וימצאה בלילה שוכבת לבדה על מטתה וישנה באהלה. וישכב אצלה על המיטה ויגל את ערוותה ותלפות אותו ותצעק. ויהי כהכירה אותו כי ראובן הוא ותיכלם מפניו ותרף את ידה ממנו ותברח ותתאבל מאוד על המעשה הזה ולא הגידה לאיש דבר.

ויהי כבוא יעקב לפקוד אותה ותאמר אליו אינני טהורה לך כי אם חללה אני לך כי ראובן עינה אותי ושכב עימי בלילה כאשר ישנתי באהלי ולא ידעתי אותו עד אם גילה ערותי ושכב עימדי ויחר אף יעקב בראובן כי שכב את בלהה וגילה כנף אביו. ולא קרב יעקב עוד אליה כי טימא ראובן אותה וגילה כנף אביו לפני כל איש. כי מעשהו היה רע מאוד כי תועבה היא לפני ה'.

על כן כתוב וחרות על לוחות השמים אשר לא ישכב איש עם אשת אביו ולא יגלה כנף אביו כי תועבה היא. מות יומת האיש הנבל אשר ישכב את אשת אביו וגם האישה כי תבל עשו על הארץ. ולא יהיה כל טמא לפני אלוהינו בתוך העם אשר בחר בו לסגולת מלכים.

ואתה משה צו את בני ישראל ושמרו את הדבר הזה כי משפט מוות בו וטמא הוא ואין כפרה לכפר על איש אשר עשה את הרעה הזאת כי אם בהרוג ובהמית ובסקול ובהכרית אותו מקרב עם אלוהינו. אף יום אחד לא יחיה על הארץ האיש העושה זאת בישראל כי פיגול וטמא היא.

ולא יאמרו כי חיה חיה ראובן ונסלח לו אחרי שכבו את פילגש אביו בעוד אישה יעקב אביו חי. כי אז טרם יצוה המשמרת והמשפט והחוקה עד תומה להיות חוק עולם לכל אדם. כי בימיך היה לחוק עת וימים וחוק עולם לדורות עולם. ואין קצה לחוק הזה ואין סליחה לעוון כזה כי אם היכרת יכרתו שניהם יחדו מקרב העם ביום עשותם זאת יומתו.

ואתה משה כתוב זאת לישראל לשמור ולעשות על פי הדבר הזה ולא יעשו חטא משפט מוות כי ה אלוהינו הוא שופט אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד. ואמור להם את החוקה הזאת למען ישמעו ויזהרו וישמרו לנפשותם ולא יאבדו ולא יכרתו מן הארץ. כי טמא ותועבה ונכתם וחלל כל עושה זאת על הארץ לפני אלוהינו. ואין חטא גדול על הארץ מהזנות אשר הם זונים כי ישראל עם קדוש לה ועם נחלה לאלוהיו ועם ממלכת כהנים וסגולה. ולא ימצא ולא יראה איש טמא כזה בתוך העם הקדוש.

ובשנה השלישית לשבוע השישי ההוא יצאו יעקב וכל בניו וישבו בבית אברהם עם יצחק אביו ורבקה אימו.

ובספר ראובן, ספר עתיק המכיל בתוכות צוואת ראובן בן יעקב לבניו, (בתירגום אנגלי):         

Give ear to Reuben your father in the commands which I give unto you. And behold I call to witness against you this day the God of heaven, that ye walk not in the sins of youth and fornication, wherein I was poured out, and defiled the bed of my father Jacob.

And I tell you that he smote me with a sore plague in my loins for seven months; and had not my father Jacob prayed for me to the Lord, the Lord would have destroyed me. …after this I repented with set purpose of my soul for seven years before the Lord. And wine and strong drink I drank not, and flesh entered not into my mouth, and I ate no pleasant food; but I mourned over my sin, for it was great, such as had not been in Israel.

Pay no heed to the face of a woman, nor associate with another man’s wife, nor meddle with affairs of womankind. For had I not seen Bilhah bathing in a covered place, I had not fallen into this great iniquity. For my mind taking in the thought of the woman’s nakedness, suffered me not to sleep until I had wrought the abominable thing.

For while Jacob our father had gone to Isaac his father, when we were in Eder, near to Ephrath in Bethlehem, Bilhah became drunk and was asleep uncovered in her chamber. Having therefore gone in and beheld nakedness, I wrought the impiety without her perceiving it, and leaving her sleeping I departed. And forthwith an angel of God revealed to my father concerning my impiety, and he came and mourned over me, and touched her no more…

For until my father’s death I had not boldness to look in his face, or to speak to any of my brethren, because of the reproach. Even until now my conscience causeth me anguish on account of my impiety. And yet my father comforted me much and prayed for me unto the Lord, that the anger of the Lord might pass from me, even as the Lord showed. And thenceforth until now I have been on my guard and sinned not.

ומענין לענין באותו ענין, שמעתי פעם מידידי ר' שמעון סעמפ על מאחז"ל "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה". שמי שאומר שראובן הוא בעל חטא יידע שבאמת אינו כן אלא שראובן עשה טעות. כל בן אדם יציר מחומר עושה טעיות ואינו נעשה בעל עבירה בשביל טעות אחד.

34. הכזונה יעשה את אחותינו?

הכזונה יעשה את אחותינו – תגובה פרופורציונלית

כאנשים מודרניים בני המאה ה-21 יהיה לנו קצת קשה לעכל את הפרק הנוכחי, סיפור האונס קצת מעורר חלחלה, ואחריה רצח ההמונים למען כבוד המשפחה. המוסר העדכנית בימינו רחוקה כרחוק מזרח ממערב ממהלך המחשבה המשתקפת מבין השורות, קשה לנו להבין את ההתייחסות של האחים אל האונס, איננו מצליחים להבין למה האחים מדברים על כבוד המשפחה במקום להדגיש את הכאב של הדינה, קשה לנו גם להבין את התגובה המוגזמת של האחים.

אבל ברצוני להציע להסתכל לרגע על הסיפור הזה במבט עכשווי. אם כי השפה התעדכנה, האינסיקטים האנושיים נשארו פחות או יותר כפי שהיו אז, אם כי כללי המלחמה השתנו לגמרי, אינני בטוח שהמניעים הם כלכך שונים. יהיה זה די סביר להניח שלמרות שפת הפוליטיקלי קורקט בת ימינו, התחושות של נקמה וכבוד לא הועקרו מלבם של בני אנוש, רק למדנו איך להתבטא בשפה עדכנית, גם הצלחנו להציב חוקים חזקים שמנסים להגן עלינו מפני עצמינו.

האחים כאבו את הכאב של אחותם, הם מבטאים זאת היטיב במשפט "הכזונה יעשה את אחותינו". משום מה הם לא בחרו להתמקד על המילה של "ותצא דינה", וכפי שכמה מהמפרשים מעירים שדינה היתה יצאנית. הערה זאת יכולה לשמש כעילה להאשים את הקורבן, (מקרה די נפוץ גם בימינו). שמעון ולוי, הבינו את הכאב העמוק של הקורבן, אמנם בימיהם לא היה כלכך מקובל להסתכל על זה בצורה שבה אנחנו מסתכלים, בסופו של דבר, האינסטינקט האנושי של עשיית צדק היתה נר לרגלם, ואכן עשו זאת. טוב, אולי בצורה מוגזמת.

יעקב, לעומת זאת, לא היה מרוצה מההתנהגות של בניו, הוא הרגיש שהתגובה יצאה מכל פרופורציה, הוא האשים אותם בהתנהגות בלתי אחראית. יעקב הסכים עם בניו שנעשתה כאן נבלה, (כלומר עוול מוסרי בשפה העתיקה), אמנם לדעתו – התגובה היתה צריכה להיות מוגבלת ואחראית יותר. אבל שמעון ולוי לא קיבלו את התלונה שלו, והביעו את הכאב שלהם, ובכך נחתמה הפרק. מתקבל רושם שיעקב קיבל את דבריהם, יעקב הבין שהם פעלו מתוך כאב ודאגה לשלום אחותם, וקשה היה לו לבקר את המניעים שלהם.

יעקב הבין שהזמן עדיין לא בשל לביקורת, הכאב עדיין טרי מדי, וכפי שאמרו חז"ל אין מרצין את האדם בשעת כעסו, הוא חיכה בסבלנות עד סוף ימיו, כששכב על ערש דווי, ואז הוא הטיח בהם ביקורת קשה, ארור אפם כי עז ועברתם כי קשה (בראשית מט), יעקב טוען, שגם אם הצדק הוא נר לרגליך, יש גם גבול לצדק, הביקורת של יעקב התייחסה אל העזות והקושי של התגובה, כלומר ההגזמה.